הבלוג של הסבתא / general info / "אני אקפוץ מהחלון!"

"אני אקפוץ מהחלון!"

"אני אקפוץ מהחלון!"

מי שזוכר את הפוסט הקודם בוודאי יכול לקשר בצורה ישירה, ברורה ומיידית את הכותרת הדרמטית לעיל, לבין כניסתה של הסבתא לבית אבות. ואכן, כמו שהכותרת הדרמטית לעיל מראה, הסבתא לא ממש מתאקלמת במעונה החדש. או כמו שהעובדת הסוציאלית ציינה בשפה מקצועית: "בחיים לא נתקלנו בתופעה כזו – היא בכלל לא בכיוון".

מעט חומר רקע, ממש בקצרה? יאללה. נדיה הייתה צריכה לחזור לאוקראינה. אנחנו כבר הבנו שמקומה של הסבתא אינו בבית, כיוון שכבר נזקקה לעזרה סיעודית מלאה, כולל הרמה מהמיטה, מהשירותים, מהמקלחת וכו'. בנוסף הזמינה רופא כל יום, ומצבה הלך והתדרדר במהירות. חוצמזה, ממש לא היינו בקטע של להחליף עוד כמה עשרות מטפלות סיעודיות, למרות הכיף הכרוך בכך. כן... כך מצאנו את עצמנו מסבירים בתקיפות ובנחישות שנגמר המצעד – הולכים לבית אבות.

לשם כך יצרנו קשר עם שני המוסדות המובילים באיזור, כאלה שמקבלים תשלום של 16,000 עד 21,000 ש"ח לחודש. מי שעוד לא נתקל בבתי אבות או דיור מוגן בוודאי יגיב בתמיהה קלה (קלה בלבד) לנוכח המחירים. מי שכן נתקל בוודאי ישאל כמה מאות אלפים צריך לשלם בתור פקדון (לא צריך, זו מחלקה סיעודית. אבל בבית אבות או דיור מוגן הפקדון עלול לעבור את סף מיליון השקלים. כן...). נציגים משני המקומות באו לבקר את הסבתא באופן אישי ומיוחד. שתי נשים חביבות מבית א' שהו 5 דקות ובקשו לערוך בירור ריאות (בשל הנשימה הקשה) ולקבל חוות דעת פסיכיאטרית מעודכנת. יום למחרת התייצב הפסיכיאטר, איש מקסים, רופא כמו של פעם.

למען האמת, היינו בטוחים שהיא לא עוברת את הבדיקה של הקומה העליונה, בשל הנסיגה של השבועות האחרונים. היינו כהורים נרגשים הצופים בהופעת הבאלט הראשונה של ביתם היחידה – "רק שלא יהיו פדיחות". הרופא החל בבדיקתו, ועם כל שאלה נשימתנו נעתקה בחרדה. השיא היה מבחן זכרון משולב בתרגילי חשבון. הרופא בקש מהסבתא לזכור 3 חפצים – שעון, ארנק ומשקפיים – ולחזור בקול רם. הסבתא זכרה שעון ומשקפיים. את הארנק היא לא זכרה כי "תמיד לוקחים לה את הכסף". לאחר מספר חזרות, הסבתא הצליחה לזכור את השילוש הקדוש. הפירואט הראשון עבר בהצלחה. אך זה היה רק השלב הראשון. השלב השני כלל, תחזיקו חזק, תרגילי חשבון. הסבתא מאז ומעולם טענה שיש לה טראומות בנושא, וגיבתה את המידע הזה במספר לא מבוטל של צ'קים אותם רשמה עם מספרים שגויים – 3,000 במקום 300, 40,000 במקום 4,000 וכו'. כן...

לכן, כאשר הד"ר שאל "כמה זה מאה פחות שבע?" ההורים כבר היו מוכנים לזנק לבמה להציל את הרקדנית הצעירה מהתרסקות, ולהסביר שבמונחים של ימינו הסבתא פשוט דיסלקטית בחשבון, שאין סיכוי שהיא תדע את התשובה, ושגם לפני 40 שנה היא לא הייתה יודעת את זה. הסבתא פלטה 93 בלי התרגשות מיוחדת, והמשכנו לצפות בה סופרת לאחור בקפיצות של 7. כל ההקדמה הקצרה הזו נועדה להמחיש נקודה אחת בלבד – הסבתא צלולה לחלוטין, בניגוד למה שחשבנו. הייתה בכך משום הקלה – היא מודעת למעבר, ומקבלת אותו. אין צורך להרגיש כאילו אנו כופים עליה את המשכן החדש.

שמחים וטובי לב הגענו לבית האבות. דווקא בנקודה הזו הסבתא התפרקה לחלוטין, מה שמעולם לא קרה לה, גם כאשר בנה נפטר לפני כמה שנים, וגם כאשר החבר הקרוב ביותר נפטר לפני כמה חודשים. גם לזה לא ציפינו. כנראה שאנחנו לא כ"כ טובים בכל הנושא הזה של הציפיות מהסבתא. בד"כ הסבתא הייתה במיטבה בבתי חולים ואשפוזים לסוגיהם השונים, אך כאן הבינה שהסיפור קצת שונה. במשך שבוע ניהלנו קרב בלימה, שלחנו חברים, קרובים ומכרים שינסו להסביר לה את היתרונות. לאחר שבוע, בדיוק כשהמצב התחיל להתייצב, הגיע הטלפון: "אם לא תוציאו אותי מכאן, אני אקפוץ מהחלון!". מאחר שכבר ראינו מניפולציה או שתיים, התגובה האנושית והרחומה שנפלטה באופן ספונטני הייתה "סבתא, זו קומת קרקע". הסבתא עשתה את עצמה כלא שומעת, והמשיכה בשלה. "אין מצב שאני נשארת פה". ופה המצב המנטלי השפיר התחיל לשחק נגדנו. הסבתא הרי מודעת וצלולה, איך נשאיר אותה כלואה במקום שכזה (כן, גם אנחנו לוקים בדרמטיזציה).

בכל זאת נאמנים לדרכנו, ומשוכנעים שזה הפתרון המתאים למצבה הרפואי, חזרנו ואמרנו שאין סיכוי למצוא מטפלת לאישה בגילה ובמצבה. ופה הסבתא שלפה מהשרוול את צ'מפיקה, המטפלת שהייתה אצלה לפני שנה: "דיברתי עם צ'מפיקה, היא מוכנה לחזור, תתפנה עוד חודש". וואו, הראש באמת עדיין חד. שח ומט לטובת הסבתא. גם מזה היא הצליחה לצאת, כמו מאין ספור מצבים של סכנת חיים בתור מרגלת במחתרת. מדהים. בכל זאת חילצנו הבטחה מהסבתא, שצ'מפיקה היא האחרונה, ואין יותר שטויות. הסבתא: "אני אמות עם צ'מפיקה, רוצה רק אותה".

לאחר חודש, מצאנו את עצמנו בדרך הביתה, שמחים וטובי לב: הסבתא מרגישה כאילו קבלה חנינה מהכלא, במצב פיזי ומנטלי מצוין (ה"כלא" הוציא ממנה את כל האינסטינקטים ההשרדותיים האפשריים והצעיר אותה בחמש שנים לפחות), אנחנו שמחים לראות את הסבתא מאושרת, ובטוחים שכעת הסבתא תעריך את הבית ואת צ'מפיקה, ולאחר שטעמה את ה"כלא" תעשה הכל כדי לא לחזור.

החזרה הביתה הייתה נפלאה. לאחר חמישה ימים צ'מפיקה כותבת שסבתא חזרה לעצבים, ושהיא לא יודעת כמה זמן תוכל להחזיק. יום לאחר מכן כבר ראינו בלייב את הסבתא שואגת על צ'מפיקה שהיא שקרנית, צ'מפיקה בדמעות, סבתא רוצה מישהי אחרת. כן...

האמת, שבשלב הזה לנו ממש, אבל ממש, מתחשק לקפוץ.

הרשמו ומצאו מטפלים כעת!

שיתוף

קרא עוד אודות general info

למה החלפתי לסבתא שלי יותר מ-100 מטפלות

general info

למה החלפתי לסבתא שלי יותר מ-100 מטפלות

קראו עוד
סמי עופר הבין משהו

general info

סמי עופר הבין משהו

קראו עוד
הקרב על הזכרון

general info

הקרב על הזכרון

קראו עוד
סבתא - מלאך המוות 0:19

general info

סבתא - מלאך המוות 0:19

קראו עוד

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!