סמי עופר הבין משהו | iSavta
סמי עופר הבין משהו
banner-img

הרשמת מטפלים בתאגיד ב-800 שח בלבד!

רק דרך iSavta - השירות ניתן בין רעננה בצפון לראשון לציון בדרום וכולל את ירושלים והסביבה

מרגיש קצת כמו וידוי אצל כומר (לא שאי פעם יצא לי…): ״סלח לי אבי כי חטאתי. לא עדכנתי את הבלוג כבר שנה וחצי, לא העליתי כלום לגוגל פלוס ואני לא בטוח שאני זוכר את סבתא שלי כמו שצריך״. ינואר 2015, כאשר הסבתא נפטרה לפני כשנה וחצי, הייתה פעם ראשונה בה יצא לי להפרד ממישהו מאד קרוב. במדינה שלנו זו כנראה סוג של פריבילגיה כשזה קורה רק קרוב לגיל 40. המעבר הזה מאד מוזר, וקשה להסבר עבור מי שלא חווה את זה. אצלי זה כמו מעבר ממצב של קיום ונוכחות קבועה, גם פיזית וגם במודעות, למצב של לא בדיוק ריק, אלא של הבלחות, של זיכרון מאופסן וכבר לא פעיל. סוג של בוידעם מנטלי. באופן טבעי גם הזמן שוחק את הפינות, כי זה מה שהוא יודע לעשות הכי טוב. אם בהתחלה כל יום חמישי הייתי חושב ״זה היום בו סבתא נפטרה, איך זה קרה שלא אני קיבלתי את שיחת הטלפון מבית החולים?״, הרי שכיום אני חושב ביום שישי ״איך יכול להיות שאתמול לא חשבתי על זה?״. או בשבת. או בשישי בשבוע הבא. קיצר, לא מה שהיה פעם. בטח לא מה שחשבתי לפני שזה קרה. אבל איך באמת אפשר לדעת מראש? ואז עולה השאלה ״איך ולמה בעצם אנחנו אמורים לזכור?״. וגם אם נמנעים מקלישאות ״החיים ממשיכים״, ״הזמן עושה את שלו״, ״השילוב של משפחה-עבודה-חיים-ספורט אינו משאיר מקום לכלום״ הרי בסוף ככל שמתרחקים בזמן ובמקום, הזיכרון מתבלה. את הנקודה הזו בדיוק הבינו אנשי הדת שקבעו תזכורות וטקסים כמה פעמים ביום(!), כדי שהמאמינים לא ישכחו ולו לרגע (קט) את מי שחשוב (באמת). במקרה שלנו יש את יום השנה, אבל במקרה של סבתא שלי הייתי מעדיף משהו יותר יומיומי. אז נכון, יש את כל הסיטואציות היומיומיות, שבוודאי קורות אצל כולם: - כל פעם שאנחנו מודדים חום לאחד הילדים, אנחנו נזכרים במשפט ״אצלי 37.0 מעלות זה חום גבוה!״. שמענו את המשפט הזה מאות פעמים, וכל פעם הסבתא דאגה להדגיש את הנקודה כאילו זו הפעם הראשונה. מה שמצחיק זה שאחרי שנים של צחוקים, אחד הרופאים אמר שאצל מבוגרים זה באמת חום גבוה... - כאשר הבן הבכור שלנו מקבל ציון טוב במתמטיקה אנו נזכרים שהיא, בתור אסטרולוגית מדופלמת, ניבאה לו ״אינטליגנציה כמו של איינשטיין״… בטוח קורה לכולם. - וכשצץ עוד רעיון מבריק לאפליקציה כלשהי, אי אפשר בלי מטבע הלשון הייחודי לה - ״זה מחראת זהב״. מכרה זהב, מחראת זהב - לא חשוב. וכאן נכנס לתמונה סמי עופר. מאבות הטייקונים, אם תרצו - מייסד הז׳אנר. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אך אחרי מות קדושים אמור (בכל זאת נוסיף אולי רק עוד משפט אחד או שניים). בראש וראשונה, נציין שהאיש היה בהחלט נדבן גדול וידוע, אך היו כאלה שבוודאי קצת תמהו מדוע החבר מתעקש ששמו יופיע בראש כל מגדל גבוה, כמו ״בניין הלב ע״ש סמי עופר״ באיכילוב, או הסיפור המתוקשר עם מוזיאון תל אביב. וכמובן יש את איצטדיון סמי עופר החדש בחיפה, שמשאיר בצל מבחינת תשומת הלב הציבורית את הגדולים שבמפעליו. הזיכרון הפיזי החזק ביותר מסבתא שלי, הינו ערימה עצומה של מסמכים שניסיתי למיין בחדר העבודה שלה. לא אגרטל, לא תכשיט, לא סוודר שהיא סרגה (כי היא לא סרגה סוודרים) אלא כמות עצומה של מסמכים. יומיים שלמים ישבתי ליד הר של ניירות, כי הסבתא (היקית יש להזכיר) תייקה פליירים! אמיתי לחלוטין, מצאתי עשרות עלוני פרסומת משנות ה-80, מתויקים בצורה מסודרת בקלסרים מסודרים אף הם. במילים פשוטות, פשוטו כמשמעו, הסבתא מעולם לא זרקה פתק. מעולם. אף חתיכת נייר. אפילו אחת. ולכן נראה שסמי עופר הבין איך זה עובד. איזו דרך נפלאה להפוך כל חובב ספורט (או חובב בריאות…) לחבר / מעריץ. השם נישא בפי כל, ילדים ומבוגרים כאחד. זיכרון פיזי עצום, מונומנטלי, חביב, נגיש, קל לעיכול. אז ברור שלא כל ילד אכן טורח לברר מי זה אותו סמי אליו הולכים בשבת בערב, מה הייתה מורשתו ותפיסת עולמו, אבל לפחות זו התחלה לא רעה בדרך להביס את השכחה הבלתי נמנעת. או שלא?

קבלו את הניוזלטר של הסבתא

השארו בקשר!